כוונת שיתוף ספציפי

כשהיחסים בין בני הזוג מגיעים לסיומם, עולות מחלוקות שונות, ביניהן חלוקת רכוש. איך מחלקים רכוש שנצבר למי מבני הזוג עם השנים?

הלכת השיתוף או איזון משאבים?

בחלוקת הרכוש בעת הפירוד ישנם 2 אופציות עיקריות.

הלכת השיתוף: הלכה זו היא פרי היצירה הפסיקתית אשר נקבעה במספר של פסקי דין של בית המשפט העליון. חשוב לציין, כי הלכה זו רלוונטית לבני הזוג שנישאו לפני 1/1/74 (יום כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון")) ולזוג ידועים בציבור. ההלכה קובעת, כי כל הנכסים אשר נצברו על ידי בני הזוג במהלך החיים המשותפים הינם משותפים מבלי להתחשב כלל כיצד התקבלו ונכנסו לתא המשפחתי. זה נובע מהחלת עקרונות מדיני החוזים לעולם המשפחה, עקרונות שמבטאים את כוונתם של בני הזוג לקיים ביניהם שיתוף כללי ומלא בכל הרכוש שנצבר במהלך חיי נישואיהם גם כאשר אחד מהנכסים רשומים על שמו של אחד מבני הזוג או נמצאים בחזקתו הבלעדית.

כך הסביר בית המשפט העליון את מהותה של הלכת השיתוף בבג"צ 8928/06 פלונית נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים "הלכת השיתוף אשר פותחה בהלכה הפסוקה, קובעת חזקה לפיה הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים של בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, מצוי בבעלותם המשותפת של בני הזוג. זאת, גם כאשר הנכסים רשומים על שמו של אחד מבני הזוג, או נמצאים בחזקתו הבלעדית".

זאת ועוד בה"פ (י-ם) 751/01 יזדי נ. יזדי נקבע: "החזקה מתגבשת בזמן הנישואין והופכת חלק מסוים מרכושו של כל אחד מבני הזוג למשותף לשניהם … כמו כן, אי רישום הזכות עפ"י חזקת השיתוף אינו גורע ממנה".

איזון משאבים: ביום 1/1/74 נכנס לתוקף חוק יחסי ממון אשר קובע הסדר אחר לזוגות שנישאו החל ממועד זה.

הסדר איזון משאבים קובע למעשה שבזמן חיים משותפים/נישואין הרכוש של בני הזוג הינו נפרד, ובעת הגירושין/פירוד ניתן לאזן את כל הרכוש שנצר למי מבני הזוג.

כך נקבע בסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון: "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט

(1)   נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

 (2)   גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

(3)   נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם..."

ההבדלים העיקריים בין הלכת השיתוף לאיזון המשאבים:

  1. מועד תחילת ההסדר: הלכת השיתוף – ניתן להחיל בכל שלב של חיים משותפים לעומת איזון המשאבים שחל רק בעת פקיעת הנישואין.
  2. אוכלוסייה עליה חל ההסדר: הלכת השיתוף – חלה על בני הזוג שנישאו לפני 1/01/74 ועל ידועים ציבור, איזון משאבים – חל רק על בני זוג נשואים שנישאו אחרי 1/01/74.
  3. אל איזה נכסים חל ההסדר: הלכת השיתוף – חלה על כל רכוש בני הזוג בלי כל קשר מי הכניס את הרכוש לתא המשפחתי, איך הרכוש נצבר. הסדר איזון משאבים – לא חל על נכסים שהתקבלו לפני הנישואין, במתנה או בירושה על ידי מי מבני הזוג, גמלאות מביטול לאומי או פיצויים ונכנסים שהוצאו מכלל האיזון במסגרת הסכם ממון.


יחד עם זאת, גם כאשר מדובר בהסדר איזון משאבים ניתן לקבוע שנכס מסוים הרשום על שם מי מבני הזוג לבד הינו בר איזון, וזאת למרות שלא מדובר בהלכת השיתוף. במקרה כזה על מבקש השיתוף יש להוכיח כוונה לשיתוף ספציפי בנכס מסוים או שיתוף לפי הדין הכללי. במקרה כזה, לא צריך להמתין לפקיעת הנישואין כדי לפרק את השיתוף בנכס, כנדרש לפי חוק יחסי ממון.

למרות שחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי נכסים "חיצונים" (מתנות וירושות) אינם ברי איזון בין בני זוג (לפי סעיף 5 (א) 1 לחוק), ערכאות משפטיות שונות פוסקות, כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפי גם בנכסים אלה. בן הזוג יכול לרכוש זכויות ברכוש של בן זוגו שהיה בבעלותו הבלעדית לפני הנישואים ו/או התקבל בירושה או במתנה במהלך הנישואים, וזאת מכוח הדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכו.

לעניין זה יפים דברי כבוד השופטת נילי ממון בתמ"ש (י-ם) 5704/01 ר.א. נגד א.א.: "עם זאת אין חוק יחסי ממון בין בני זוג מונע מבני זוג להיות שותפים בנכס או אף בכלל נכסיהם ואולם השותפות אין יסודה בחזקה בדבר קיומה כי אם בסיסה מושתת על ראיות בדבר הסכמת הצדדים להיות שותפים בנכס או שהיא קמה מכוח הדין הכללי כמו דיני נאמנות, שליחות, עקרון תום לב עשיית עושר ולא במשפט."

בית המשפט העליון קובע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על ידי מי מבני הזוג טרם הנישואין (ראה לעניין זה רע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, בפסק דין של כבוד הש' שטרסברג-כהן; רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון (פורסם במאגרים)).

זאת ועוד, בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית (פורסם מאגרים) נקבע, כי "…רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה "פורמאלית" בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי הנכסים שנרכשו לפני הנישואין…יש ביסוד הדברים ציפייה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי…ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין…משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו "גן של ורדים" בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף…"

האם בכל מקרה בית המשפט יקבל טענות בן הזוג לשיתוף ספציפי בנכס? ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי נקבע: "יש טעם להקל על בן-הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. עם זאת לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי 'אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני' […] על-מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים".

המסקנה העולה מסקירת פסקי הדין שונים בנושא שיתף ספציפי הנה כי הדרך למנוע שיתוף בין בני זוג הזוג בנכס חיצוני מחייבת מהלך ברור וחיצוני של שלילת כוונת שיתוף.

Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support